ממהר, ממשיך לעוד מקום, ולעוד אחד. ממשיך, מפענח, חושב, ולא מבין שמה שאני בסך הכל צריך זה-
עץ!
   "חבר, אתה בסדר?"
   "אה?"
   "אתה שומע אותי? נראה שחטפת מכה רצינית..."
   "כן?..."
   "כן, איזו בלוטה צמחה לך, ממש חד-קרן!"
   "אוי... כמה זמן אני כבר שוכב פה?"
   "אין לי מושג, הרגע מצאתי אותך, אבל נראה שנתקעת ב-"
   "עץ!" שמפעם לפעם צריך להיכנס באחד, או עמוד, אבל עדיף עץ. שיזכיר לנו לעצור. שיזכיר לנו להיות יותר מודעים לעצמנו במרחב ולסביבה שלנו. ולצחוק, שיזכיר לנו לצחוק על זה שנתקענו בעץ. 
אסופת הסיפורים השלישית של רן ונדל, שלומכן, משלבת חוויות נוגעות ללב, מצחיקות, לעיתים הזויות, חלקן תוך כדי התמודדויות במעבר לאוסטריה והדרך מלאת החיבורים עם שלל יוצאי מדינות ערב כחלק מלמידת השפה המקומית. איזון בין קשרים עם אנשים לשהייה בטבע, בזרימה ואינטליגנציה רגשית כדי שיהיה טוב ונעים יותר, אפילו אם רק בקצת, זו כבר התחלה של משהו גדול יותר.
ילד בן שלושים, בעל תואר ראשון בניהול קיימות ואנרגיה, כי "רק כשייכרת העץ האחרון, ייתפס הדג האחרון ויזוהם הנהר האחרון, נבין שאי אפשר לאכול כסף." מדריך צלילה כשיש ים קרוב. מכור לטחינה ותמרים. אחרי "מפריח בועות" ו"אני פה" זהו ספרו השלישי של רן ונדל.