קורס גרמנית 2🌶️ 🌶️

כבר בדרך מהרכבת למרכז השפות, שמחתי לפגוש את שהד, אותו הכרתי מהקורס הקודם. נכנסנו לכיתה באיחור, שכמעט הספיק בשביל לפספס את סבב השמות. הפעם היו חמישה עשר תלמידים. תורכיה, סוריה, מצרים, אפגניסטן, אפגניסטן, איראן, ברזיל, סוריה, טוניסיה, איראן, סוריה, סוריה, פינלנד, ניגריה, וישראל. למרות ריבוי יוצאי מדינות ערב, יש מעט גיוון, אבל מה זה משנה? הרי כולנו אנשים וכולנו פה בשביל ללמוד גרמנית. למרות שהסורי המבוגר לידו התיישבתי, די הופתע לפי פעירת עיניו אחרי שאמרתי מאיפה אני. "אבל עכשיו אני גר בטירול." הוספתי.
"בן כמה אתה?" הוא שאל אותי.
"עשרים ושש."
"אהה אתה כמו הבן שלי." אני מאמין שהוא התכוון לגיל, אבל בכל זאת היה נחמד לשמוע את ההשוואה. הוא הוציא רק לי ולו סוכריות צמחים. הוא סיפר שהוא היה מורה לספורט בדמשק, ועכשיו יצא לפנסיה, ושהוא וחלק ממשפחתו עברו לאוסטריה. נראה שהוא התקשה עם השפה מעט יותר מהשאר, אבל הוא הרבה לדבר ולהתבדח.
המורה של הקורס הייתה הרבה יותר קלילה וחברותית מזו שבקורס הקודם. שעורי הבית היו בגדר המלצה, וכל הטעויות התקבלו בהבנה ובדחיפה להמשיך עם תיקונים קלים.
בסוף היום, תכננתי ללכת לחנות הספרים בשביל לקנות את ספרי הלימוד המתאימים. כך גם שהד, ששאל את המורה איפה החנות.
"אני הולך לשם עכשיו, אנחנו יכולים ללכת ביחד."
וכך היה. שוחחנו יותר מהממוצע, והכרנו מעט יותר. הופתעתי לגלות שהוא רק בן שבע-עשרה. "יש נוף יפה באינסברוק אה?" ניסיתי לדבר אתו על הבחורות היפות בעיר, אבל נראה שהוא לא הבין. הזכרתי לעצמי שיש לי חברה ושנשים הן לא נוף, אז עזבתי את זה. הסיבוב בחנות שבה לא היו הספרים ואחר בזו שכן היו, חיבר ביננו עוד קצת. זה דבר רגיל למדי, אבל שמחתי שהיינו ביחד בלי שום קונפליקטים.
שמתי לב בבקרים, כשהייתי נוסע ברכבת, שמוסטפה, הבחור המצרי מהקורס עולה ויורד באותה תחנה שאני. מדי פעם ישבנו יחד בדרך הלוך וצעדנו יחד למרכז השפות. התחברתי גם אתו, ויצא לנו לדבר מעט על מצרים, ישראל ואוסטריה, בגרמנית ובאנגלית.
בסוף אחד השעורים, ניהלנו דיון על השוני בין המדינות, שם ופה באוסטריה. חלק מהמדינות פתוחות יותר, חלק פחות, חלק עדיין מובלות על ידי הדת וחלק אחרי המסורות. אחרי שרוב התלמידים יצאו, המורה, אמה הפינית ואני נשארנו להרחיב את הדיון, בין היתר על כמה אנשים מפולגים היום, גם בתוך העמים שלהם. "כל אחד בטוח שהוא זה שצודק, ולא מוכן להקשיב או לעשות וויתורים לקראת הצד השני."
"חבל שבכלל מסתכלים כל הזמן לאיזה צד או מפלגה להשתייך, ולא רואים את טובת הכלל."
"כן... ראיתי סרט דוקומנטרי מצוין שנקרא "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית", שם מסבירים כמה גדולה ההשפעה של המדיה על הפילוג."
אני ואמה יצאנו יחד מהמבנה והמשכנו לדבר.
"בטח מצחיק לך להיות התלמידה היחידה מאירופה." התעניינתי מה היא חושבת, במחשבה שאולי אזדהה איתה, כמו שאני ישראלי בין רוב ערבי.
היא צחקה והוסיפה: "כן... זה די מצחיק, אבל אני כבר רגילה לזה. איכשהו רוב מי שאני מכירה פה, כבר למד גרמנית, או שזה לא חשוב לו. אגב, יש לפעמים מפגש במאפייה הישנה של לומדי גרמנית. הערב מאורגן בשביל פליטים, אבל הוא פתוח לכולם. יצא לי לפגוש שם אנשים ממש מעניינים. אני חושבת שאתה גם תאהב את המקום."
"כן, נשמע מגניב."
"לפעמים הם מארחים כל מיני סדנאות על בסיס - שלם כמה שמתאים לך."
התגלגלנו לדבר על התואר השני בסוציולוגיה בשילוב קיימות ותהליך העיור, שהיא בדיוק סיימה.
"מתי שהעץ האחרון ייכרת, הנהר האחרון יזוהם והדג האחרון ייתפס, אנשים יגלו שאנחנו לא יכולים לאכול כסף. זה ציטוט אינדיאני שאני מאוד אוהבת."
"חזק מאוד. אשתמש בזה."
דיברנו על מה כל אחד עושה פה, ולמה פה. פתחתי איתה את סוגיית הלימודים שלי, ועל זה שאני לא בטוח אם לעשות תואר מדעי או חברתי.
"במיוחד עכשיו, אני חושבת שאנחנו צריכים אנשים שיכולים לחבר בין התחומים, ולא רק להתמחות בדבר אחד. בשביל למצוא פתרונות של התמונה המלאה על ידי פרספקטיבה של מדע, רוח, הנדסה ודינים."
"וואו, לגמרי."
"אבל די קשה למצוא עבודה ככה." היא התבדחה.
בהקשר של הדיון בכיתה, הוספתי: "אני חושב שחשוב לשמור על האיזון בין מודרניזציה למסורת."
"אני מסכימה, אבל יש הרבה אנשים שמפחדים משינויים, ומתנגדים שדברים ישתנו..."
"גם נכון... תקשיבי, שמחתי ממש לדבר על הנושאים החשובים והמעניינים האלו, אבל אני צריך ללכת."
"נתראה מחר!"
בדקתי מה השעה וגיליתי שיש לי שש דקות להגיע לרכבת. במאמץ עילאי, הגעתי בדיוק כשהדלתות של הרכבת כבר ננעלו. אבל זה לא נורא, היה לי יותר זמן להתעמק במחשבות וברעיונות החדשים.

למוחרת, המשכנו את הדיון על השוני בין המדינות. אני הייתי יחד עם בדיה מתונסיה, איברהים מסוריה ונלי מניגריה. די מהר עברנו לדבר על הסכסוך הישראלי פלסטיני. לא בהרחבה, אבל מספיק בשביל בדיה לשאול: "אני לא מבינה למה תינוקות מתים כתוצאה מהמלחמה?"
"אני נולדתי בדמשק, אבל במקור אני מפלסטין, המשפחה שלי מפלסטין ואנחנו פלסטינאים." איברהים אמר לי, יותר מלקבוצה.
"אשכרה."
"כן כן, יש לי משפחה בטבריה, נצרת ועכו. אתה מכיר?"
"בטח, ברור... כן, יש הרבה מקומות בישראל שכולם חיים ביחד. חלק גדול מהדיון היה בערבית בין בדיה, איברהים והשכנה הסורית, אבל בכל זאת ניסיתי להבין.
"אתה מבין ערבית?" בדיה שאלה אותי.
"לא... מילים בודדות. מה שנשאר מבית הספר. סבאח אל נור, כיף חאלק? יום אסל יום בסל..." נמנע מלהגיד את מה שלמדתי בצבא.
מאז ביקשתי ממנה לתרגם לי משפט אחד בכל יום לערבית.
בדיה תרגמה לי את מה שאיברהים סיפר על המצב הקשה בסוריה ועל המעבר המסובך של המשפחה שלו לאוסטריה, שלא לכולם היו את המסמכים המתאימים אבל בכל זאת הגיעו. הוא הוסיף שישראל מספקת טיפול רפואי ואפילו דואגת לאוכל ולמקומות מגורים לפליטים סורים פצועים, שמגיעים לגבול ישראל.
נזהרתי במילותיי, שכן זה נושא מאוד רגיש, בטח מצד איברהים. "אתה יכול לבקר את המשפחה שלך בישראל?"
"לא לא, מה פתאום. אם בסוריה רואים שיש לך חותמת ישראלית בדרכון, אתה לא יכול לחזור לשם, וזה במקרה הטוב."
"וואו, כן... גם אני לא יכול להיכנס לרוב המדינות הערביות..."
"וחוץ מזה, אם המשפחה שלי בסוריה הייתה יודעת שאני יושב בכיתה ולומד עם ישראלי... וואי וואי. אני לא יכול להגיד להם דבר כזה."
"אבל רן, אתה רוצה שהמלחמה תיגמר?" בדיה שאלה אותי.
"כן, אני חושב שגם רוב האנשים רוצים שהיא תיגמר." עניתי והגבתי למה שהיא אמרה לפני כן: "המצב בעזה גרוע מאוד, וגם בחלק מהמקומות בגדה המערבית." רציתי להוסיף שזה בגלל קבוצות קטנות של אנשים, כמו ארגוני טרור וקיצוניים, אבל לא ידעתי איך יגיבו, ונראה היה שרוב ערביי הכיתה הקשיבו לדיון, אז לא הוספתי.
איברהים קם ופנה אלי: "אני בטוב איתך, אתה בטוב איתי?"
"בטח."
"אז אנחנו בטוב. זהו, מספיק."
התגובה הפשוטה והאמיתית שלו ריגשה אותי מאוד. התמלאתי תקווה שעוד אנשים יתגברו על תחושות השנאה שלהם, ויראו את הבן אדם שיושב מולם.
"מה זה, אתה כמו הבן שלי." הוא אמר לי כשחזר לכיתה. אחר כך הוא נתן לי סוכרית צמחים, כמו בכל יום.

באחד השעורים, המורה שאלה מי מנגן על כלי מוזיקה כלשהו. נלי מנגריה, סיפרה שהיא חברה במקהלת הכנסייה הניגרית. והיא אפילו שרה לנו. אני סיפרתי שאני יודע לתופף על קחון, אבל בתחילת דרכי. כבר הרבה זמן שאני בתחילת דרכי... מעניין מתי אוכל להגיד בביטחון שאני יודע לנגן על קחון... כשאני מוסיף שאני בניתי את הקחון הזה וכמה נוספים, בכלל בטוחים שאני הולך לפצוח במקצב של מיומנה.
בסוף היום, כשכולם יצאו, המורה פנתה אלי: "אני מנגנת בקונטרה בס, יחד עם עוד בחור ספרדי שמנגן בגיטרה ושר, ועוד בחור על הקלידים."
"מגניב."
"הגיטריסט כמעט לא מדבר גרמנית או אנגלית, אבל איכשהו זה הולך טוב."
"כן, טוב... המוזיקה מקשרת."
"אם מתאים לך אתה מוזמן להצטרף לג'אם, חסר לנו מתופף."

בתרגיל אחר, תרגלנו דיאלוג בין מארח ארוחת ערב ואורח. בדיה מתוניסיה הייתה המארחת שהזמינה אותי לארוחת ערב אצלה עם בעלה והילדים.
"אתה מכיר קוסקוס?"
"בטח, יש גם בישראל!"
"אשכרה! מה? עם מרק ירקות וחומוסים?"
"כן, אם את רוצה יש עוד מתכון חדש שהכרתי לא מזמן - קוסקוס עם רוטב עגבניות ובצל מטוגן בחמאה, מכירה?"
"לא, נשמע טעים."
למחרת, לפני שהתחיל השיעור, הראיתי לה את המתכון בספר הבישול.
בהמשך השיעור, ניהלנו דיון על טבו. כל מדינה והטבו שלה, שבמדינות אחרות מקובל, או להפך. דילגנו גם הרבה לנורמות ומסורות. ההשוואה של אוכל חלל, המוסלמי, לאוכל הכשר, היהודי. להט"ב עד חיג'אב. השוני הגדול בין המצוות והמסורות בתרבויות מסוימות לאלו שבאוסטריה.
"בתרבות שלי, אסור לצאת מהבית בלי להיות מכוסה, ופתאום פה אני רואה בחורות עם גופיות ומכנסונים... אבל זה בסדר, הן מתלבשות ככה ואני ככה." אחת הבחורות הסוריות הוסיפה.
המורה הגיבה: "יפה... מעניין מאוד... רן אתה רוצה להגיד את המילה האחרונה?"
"וואו, כבוד גדול... במילה אחת? זה קשה..."
"לא... הכוונה לסכם את הדיון בכמה משפטים."
"אההה, אוקי... אממ אני חושב שכמו שכבר נאמר, למרות שיש אנשים שמגיעים מתרבויות מאוד שונות ומקיימים מסורות שונות, חשוב שכולם יקבלו אחד את השני ויהיו סובלניים."
"יפה אמרת. משהו נוסף?"
הרמתי את העט והפלתי אותו על השולחן כמיקרופון.
"בעצם כן! הבאתי את ספר הבישול הזה בשביל להראות לבדיה מתכון לקוסקוס, לא משנה... הוא נקרא "ירושלים" ונכתב על ידי סמי תמימי הפלסטינאי ויותם אותלנגי הישראלי, ביחד..." הכיתה התפלאה והספר עבר בין כולם לשיתוף המתכונים, שחלקם הכירו מהמטבחים הביתיים שלהם.
חברה שלי קנתה לי אותו מתורגם לגרמנית.
ביחד...